פסטיבל תיאטרונטו 2016 - התרחב, פרץ וגדל...
בחול המועד פסח : גם באולמות יפו העתיקה וגם בעכו העתיקה
27-25 באפריל, 2016 ביפו העתיקה
26-24 באפריל, 2016 בעכו העתיקה
9 הצגות ישראליות מתחרות על פרס ההצגה הטובה ביותר, הצגות יחיד אורחות, הפנינג ועוד...
תיאטרונטו הוא פסטיבל של הצגות יחיד. הוא מאפשר לשחקן ליצור דיאלוג ישיר עם הקהל. זהו אחד הפסטיבלים הוותיקים והמובילים בתחום התיאטרון.
הפסטיבל הוא "המצאה ישראלית" של יעקב אגמון. בעקבותיו, נוסדו פסטיבלים נוספים ברחבי העולם. אחד מהם הוא פסטיבל תיאטרונטו , קיל, גרמניה המעלה בכל שנה הצגה מתוך פסטיבל תיאטרונטו הישראלי.
השנה הוגשו לוועדה האמנותית כ-100 מחזות ! מהם נבחרו 9 מחזות למסגרת התחרותית.
ההצגה הטובה ביותר תזכה בפרס, ע"ש ניסים עזיקרי ז"ל,הניתן על ידי קרן תל אביב לספרות ואמנות ע”ש יהושע רבינוביץ בשווי 10,000 ₪.
בוועדה האמנותית יקחו חלק השנה: יעקב אגמון – יו"ר, רביד דברה , חוה אורטמן, גורן אגמון.
יעקב אגמון לשחקנים: "השתדלו להיות מוכשרים כדי שנוכל ליהנות..."
אלינור גליקמן, יח"צ ומנחה
פסטיבל תיאטרונטו מופק ע"י בימות 2000 ותיאטרון יפו ונתמך ע"י מנהל תרבות – משרד התרבות והספורט, עיריית תל אביב יפו, החברה לפיתוח יפו העתיקה, עיריית עכו, מרכז תיאטרון עכו והחברה לפיתוח עכו העתיקה, בנק דיסקונט, בנק לאומי וחברות נוספות.
הצגות הפסטיבל הישראליות יופיעו
ביפו: בתיאטרון יפו, תיאטרון הסימטה, מרכז נא לגעת.
ובעכו: באולם הלבן, באולם הדיוואן, ובסטודיו של מרכז תיאטרון עכו.
ואלה ההצגות שיתחרו על פרס ההצגה הטובה ביותר בפסטיבל תיאטרונטו 2016:
איך עושה אבא – מאת: איתי נחמיאס ורפי שרגאי, בימוי: רפי שרגאי, משחק: איתי נחמיאס
מחר ניסע ללונה פארק – מאת: אילנה ברנשטיין, בימוי: נעה וגנר, משחק: שיר אברמוב
יומן - עיבוד בימתי לסיפור מאת אורלי קסטל בלום, בימוי: איתי פלאוט ותמר גורן, משחק: אלמה דישי
להיות תמרה - מחזה ומשחק: תמרה קליינגון, בימוי: גל פרידמן, אפרת אביב, תומר נהיר פטלוק, דאנה איבגי, בת אל פפורה
סיפור שטרם נולד حكاية لم تولد بعد - עיבוד טקסט ומשחק: רחיק חאג' יחיא – סלימאן, סטנוגראפיה ובימוי: הישאם סלימאן
אני אישתי שלי - מאת: דאג רייט, בימוי: אלה ניקוליבסקי , משחק: עזרא דגן
שני קווים - מאת: נדב רוזיאביץ', בימוי: גלית צברי, משחק: שירה נתן
עדות מהזמן שאחרי... - מאת, בימוי ומשחק: סנאית בן-געש
סלים עליכום سليم عَلِيكُم – מאת, בימוי ומשחק: סלים דאו
בית הספר לאמנויות הבמה, מכללת סמינר הקיבוצים, יקיים הייד-פארק אמנותי בהשתתפות כ-70 סטודנטים מבית הספר, בנושא פליטים.
לרכישת כרטיסים להצגות הפסטיבל: מחיר כרטיס בקנייה מוקדמת 50 ₪ בקנייה במקום 60 ₪ הנחות למחזיקי כרטיס דיגיטל.
טלפון לרכישת כרטיסים 09-8945957 או בכתובת האינטרנט: https://www.run-art.co.il
חפשו אותנו גם בפייסבוק.
פירוט הצגות היחיד במסגרת התחרות:
1. איך עושה אבא?
מאת: איתי נחמיאס ורפי שרגאי
בימוי: רפי שרגאי
משחק: איתי נחמיאס
"הטקסים הם המקום היחיד שבו פגשתי את אבא שלי; ולא רק אותו, אלא את כל ה'כוכבים' של האתוס".
איתי, 49, יתום מלחמת ששת הימים, עורך טקס יום זיכרון אישי ומקורי, דרכו הוא מבקש לקבץ את רסיסי דמותו החמקמקה והעלומה של אביו, שנהרג בגיל 25 בקרב בירושלים, בהיותו תינוק.
פעם בשנה, כל שנה, בהר הרצל, הוא מתחבר לאבא שלו דרך ריטואלים מלאי פאתוס, פוגש קהל קבוע שהופך לקהילה, ומנסה להתאבל על איש שלא הכיר.
"מגש הכסף ונתן אלתרמן"
מהלך הטקס משמש מסגרת, שמתוכה יוצא איתי לזיכרונות ילדותו בקיבוץ, חיפושיו אחר אב אלטרנטיבי והדיאלוג הסוריאליסטי עם משפחת השכול. זהו קברט סאטירי, המאפשר לאיתי להציג בזווית קומית-מרירה וייחודית את האתוס, הפאתוס והמיתוס הישראליים.
סטנד אפ, אקשן, גילויים מפתיעים ושירים שאפשר להשמיע ולשיר רק ביום הזיכרון...
2. מחר ניסע ללונה פארק
מאת: אילנה ברנשטיין
בימוי: נעה וגנר
משחק: שיר אברמוב
"בערב, אחרי שהם נרדמו, הסתכלתי עליהם. הם היו זרוקים על המיטות שלהם, כמו בובות שמאסו בהן. הם נראו קטנים מאוד. לפעמים נדמָה לי שנעצרה להם הגדילה. נתקעו בשלב הילדות."
בראשית שנות ה-80, אחרי המעבר מהלירה לשקל, כשבחלונות הגבוהים מחקו אפס וחשבו שלא נשים לב, נזרקת מדירתה אם חד-הורית שאינה אלא ילדה בעצמה. רגע לפני שהיא מאבדת שליטה על חייה, היא מחליטה לקיים הבטחה ישנה ולקחת את ילדיה ליום כיף בלונה פארק. באווירה פורימית מתעתעת היא מתנערת מהמצור האימהי, והבילוי המשפחתי התמים הולך ומתברר כמעשה נורא שאין ממנו דרך חזרה.
"מחר ניסע ללונה פארק" הוא ממואר מהפנט של אֵם צעירה החולמת על כתיבה ועל ספרות. אֵם המחליטה להציל את ילדיה, ולשחרר אותם מאימת אימהותה האוהבת, המסוכסכת, הלא-מתפקדת. כל דבר שיקרה להם, כך נדמה לה, טוב יותר מהחיים שנכונו להם איתה.
המחזה אינו יורד לסוף המעשה, אינו מצביע על אשמים מיידיים, ומסתפק בהצצה בלבד אל המגירה העמוקה ביותר של הלא-מודע האימהי. מגירת האימהוּת הסבילה-תוקפנית. אימהוּת החושפת את הקו הדק המפריד בין אהבה לאלימות. אימהוּת שלא משנה מה, לעולם לא תוכל להכיל את עצמה. אימהוּת הרוצה למות במילים של עצמה.
3. יומן
עיבוד בימתי לסיפור מאת אורלי קסטל בלום
בימוי: איתי פלאוט ותמר גורן
משחק: אלמה דישי
"בשמונה בבוקר הסתכלתי בשעון והשעה הייתה שמונה. בתשע וחצי הסתכלתי בשעון והשעה הייתה תשע וחצי. באחת עשרה בבוקר הסתכלתי בשעון והשעה הייתה עשרה לאחת עשרה."
אמרתי לעצמי: אני רק אלך להציץ בבגאז', ואחזור. בחיים שלי לא ראיתי בנדם מת, ומתי לראות איך זה נראה. התלבשתי חם, כי היה קור לא נורמאלי בחוץ. כפור. שמתי כפפות, כדי שלא יישארו טביעות אצבעות, ויצאתי החוצה. היה אור, אבל כולם עוד ישנו. רעדתי מפחד, אבל אני לא אחת שלוקחת את הפחד שלה ללב. פתחתי את המכסה של הבגאז' וראיתי שמיכת צמר כמו של הצבא. מהסוג הדוקר שאני שונאת. התחלתי למשש ופחדתי לנחש מה אני מרגישה. בסוף הסתכלתי פעם אחת למעלה, לראות שאף שכן מגעיל לא מציץ, והרמתי בבת אחת חלק של השמיכה.
"אם הייתי אוהב אותה, הייתי הורג אותה?"
4. להיות תמרה
מאת ומשחק: תמרה קליינגון
בימוי: גל פרידמן , אפרת אביב , תומר נהיר פטלוק , דאנה איבגי , בת אל פפורה
ניהול אמנותי: גל פרידמן
תמרה קליינגון חברה באנסמבל ציפורלה. המחזה מורכב מ-10 סיפורים, כל אחד מחבריה לאנסמבל מביים 2 סיפורים .
המופע הוא רצף סיפורי ילדות אוטוביוגרפים - מהלידה באוקראינה של שלהי האימפריה הסובייטית ועד לעליה לארץ ישראל, כשהמכנה המשותף ביניהם הוא מציאת פתרונות יצירתיים על איך לשמור על אימא משוגעת.
לכאורה הייתי אמורה לחיות חיים רגילים לגמרי, עיני שקד חומות, גוף דקיק ושובב וקצת קסם אישי. אך עיניים אלה ראו את אמא קופצת מהחלון והגוף הדקיק הזה ספג מכות מילדי השכונה שצחקו על היהודייה הענייה. את השובבות והזריזות רכשתי כשהייתי צריכה לרוץ כל יום הביתה כדי לוודא שהכל בסדר עם אמא.
המופע יקים לחיים את מה שאז נבנה כמנגנון הישרדות והדחקה בדמיונה של ילדה.
5. סיפור שטרם נולד حكاية لم تولد بعد
סטנוגראפיה ובימוי: הישאם סלימאן
עיבוד טקסט ומשחק: רחיק חאג' יחיא - סלימאן
תפאורה ותלבושות: נרדין סרוג'י
מוסיקה: מועין דניאל
תאורה: ווסים סאלח
ע.במאי: אליאן פראנש
הפקת תיאטרון פרינג' נצרת בשיתוף עם המרכז הרב תחומי לטיפול בנשים שעברו תקיפה מינית.
"שום דבר לא בסדר, ואני לא נורמלית, למה אני צריכה לשתוק? בגלל הפדיחה? ... אתם כולכם אותו דבר... אני יודעת למה אתם רוצים שאני אשתוק...?! כי אני אישה..."
עוד בילדותה היא הרגישה כאישה בוגרת. הרודנים שעברו ונזפו בגופה והפכו אותו ל- "אשמה". היום, לאחר שנעלה את כל דלתות העבר, הזיכרון עדיין שולט באכזריות וכובש את כולה.
היא מצאה מקום בטוח בחיק המטפלת. מקום שבו היא פותחת את הלב ומדברת ללא היסוס על אמת.
פעם היא חשבה שהיא מסריחה, מעוותת, זנותית, שקרית,צבועה וטיפשית, עד שהחליטה להפוך את החושך לאור.
ההצגה נכתבה בהשראת סיפור אמיתי של אחת מקרבנות ההטרדה המינית.
6. אני אישתי שלי
מאת: דאג רייט
בימוי: אלה ניקוליבסקי
משחק: עזרא דגן
מעצבת: רוני וילוז'ני
מוסיקאי: עמרי דגן
מעצב תאורה: רותם אלרואי
תרגום: אבי גולומב
זמן קצר לאחר נפילת חומת ברלין, פוגש המחזאי הצעיר דאג רייט בטרנווסטייט בת השישים וחמש שרלוט וון מאהלסדורף, אישה חריפה ויוצאת דופן ששרדה באומץ רב את שני המשטריים האכזריים ביותר בתולדות אירופה- המשטר הנאצי והמשטר הקומוניסטי.
דאג מציע לשרלוט לפתוח בפניו את סיפור חייה, במטרה להפוך אותו, יום אחד, למחזה.
שרלוט נענית בחיוב ובין השניים מתפתח דיאלוג מיוחד הכולל התכתבויות ארוכות ומספר ביקורים מרתקים של דאג בביתה שבמזרח ברלין.
בסדרת מפגשיהם היא מתארת בפניו כיצד אספה את תוכנו של ביתה במהלך השנים- רכוש נטוש של משפחות שברחו או נכחדו, רכוש משפחות יהודיות שסולקו מביתם במהלך מלחמת העולם השנייה, ושרידים של בתים שנשרפו והוחרמו על ידי המשטר הקומוניסטי.
מעמדה של שרלוט מתערער כאשר מסמכים ישנים חושפים את שיתוף הפעולה שלה עם המשטרה החשאית הקומוניסטית.
7. שני קווים
מאת: נדב רוזיאביץ'
בימוי: גלית צברי
משחק: שירה נתן
מפיק: נדב רוזיאביץ'
"שתיתי יין, אכלתי ביצים חיות, אפילו התחלתי לאכול סושי, שאני שונאת. זה הכל שטויות מסתבר, הוא שרד הכל"
חני, אשה דתית ונשואה יושבת על האסלה וממתינה לתוצאת בדיקת ההריון שעשתה.
לה ולאלקי אין ילדים, למרות רצונו העז ותפילותיו הרבות, זה פשוט לא קורה.
חני לא מופתעת, כשאלקי לא רואה, היא לוקחת גלולות.
חני צריכה להתמודד עם בעלה שחושב ש"ילדים הם טעם החיים" חברותיה שבהריון השלישי, ואפילו עם התלמידות החטטניות שלה.
"הבאת ילדים משיקול לאומי?.. ואולי לאמץ ילד?.. חסכון בלהיות פרה.. טרפת ההריון. מתנפחת כמו אבו נפחא.."
היחיד שמקבל אותה מבלי לנבור בהיסטוריית השחלות שלה, הוא סטס, שומר בית הספר שהיה רופא נשים ברוסיה.
יום אחד היא מגלה שהיא בהריון ומחליטה לעשות הפלה אבל הוועדה לא מאשרת לה וחני נאלצת למצוא פתרון אחר.
8. עדות מהזמן שאחרי...
מאת, בימוי ומשחק: סנאית בן-געש
"כדי שתהליך העדות יוכל להתרחש נדרשת ערבות, נוכחות אינטימית וטוטלית של אחר בעמדת השומע. עדויות אינן מונולוגים, אין להן קיום בבדידות. העדים מדברים אל מישהו: מישהו לו המתינו זמן רב מאד."
(שושנה פלמן ודורי לאוב/"עדות"/התרת הסבך: תהליך העדות)
"עדות מהזמן שאחרי..." הוא מסע בזמן אל עבר הסדקים שהמלחמה יצרה, אל עבר הצללים, התחושות והרגשות שהוטמנו בארכיון הגוף והנפש האישי והקולקטיבי כאחד.
היצירה נולדה מתוך מפגש עם עדויותיהם של גברים ונשים, שהמלחמה שינתה את חייהם מקצה לקצה, הותירה בהם רישומים כואבים, ועוררה שאלות נוקבות לגבי מחירה של המלחמה.
במהלך היצירה מתקיים מפגש בין עדויות שונות מהזמן שאחרי...חלק מהעדויות מוקרנות בוידאו וחלקן מתרחשות במרחב התיאטרלי, ומתהוות מרגע לרגע מול עיני הצופה, העד.
היצירה חוקרת את נקודות המפגש בין העדות הדוקומנטרית לבין העדות במרחב התיאטרלי, ועדותו של הצופה בזמן אמת .
"אבא לא מת, מתי תחזור, אבא? לא יותר משנה. זה קשה... איך מעכלים את המילה "התפרק" ?
קו התפר העובר בין העדויות בוידאו לבין העדויות במרחב התיאטרלי מביא לבמה בו-זמנית קולות שונים, בהקשר להתמודדות עם האובדן שהמלחמה מייצרת. הן את קולו של האדם בשדה הקרב והן את קולה של המשפחה השכולה בעורף.
בהיותי בת למשפחה שכולה, ההקשבה לעדויות במשך תקופה ארוכה, עוררה אותי להקשיב לעדות האישית שלי, והובילה אותי לבחון מחדש את נקודות המפגש ביני לבין סיפור המלחמה והשכול.
9. סלים עליכום سليم عَلِيكُم
מאת, בימוי ומשחק: סלים דאו
נגן עוד: חביב שחאדה
מחזה אוטוביוגרפי.
זכרונות מהבית, זכרונות מהכפר, החיים כסרט.
אני מאמין שכדי לדעת לאן אנחנו הולכים, חייבים לדעת מאיפה אנחנו באים, נולדתי בכפר קטן צנוע בגליל, כפר בענה. בילדותי סבלתי מזה שכפר בענה נמצא בגליל התחתון, אני רציתי אותו בגליל העליון ולא הלך לי. אבל אני מאוד עקשן, על המחברות והספרים שלי בבית הספר רשמתי, סלים ג'מיל דאו, כפר בענה מקף, עכו מקף, גליל עליון. למה אתה עקשן? צעק עלי המורה, לא ילך גליל עליון. אנחנו לא בעליון. בתחתון, הבנת בן אדם?
ילדות בתוך המשטר הצבאי. צריך אישור כדי לצאת מהבית ולהגיע לכביש הראשי. כמה חיכינו ליום העצמאות.....כן, כן...ליום העצמאות...אז אפשר לנסע חופשי, בלי אישורים, בלי דוחו"ת...
ואין בכלל דרך שמחברת בין הכפר לכביש הראשי, ואני חולה, תינוק...על הידיים של אמא שהולכת ומטפסת מעל הסלעים, כי להגיע לכביש הראשי ומשם מהר לרופא.
ומה שמציל אותי זה הקולנוע ההודי שהגיע לכפר והכלבה שלי, אוי מה שקרה לכלבה שלי...
צילומים: סימה להט, ז'ראר אלון