"מרכז נא לגעת" - חוויה שמטלטלת חושים
הם עיוורים. הם חרשים. הם מאמינים ב"רוח האדם" לשנות ולהשתנות. הם נותנים השראה, לנו - "הנורמטיבים", לפתיחות, סובלנות וקבלת השונה.
"מרכז נא לגעת" הממוקם על קו החוף בנמל ביפו הוא במה לתרבות ואמנות יוצרת, המקדמת דיאלוג שוויוני. מטרת המרכז להוביל לשינוי חברתי, מתוך אמונה ברוח האדם וביכולתו לגעת ולשנות. המרכז פועל בכל ימות השנה ומעביר ערכים של פתיחות, סובלנות וקבלת השונה ומספק לקהל הרחב חוויה מעצימה וייחודית.
המרכז משלב תיאטרון, מסעדה ובית קפה המופעלים על ידי בעלי מוגבלויות - חירשים ועיוורים ובעלי תסמונת 'אשר' הסובלים מלקויות שמיעה וראייה גם יחד. המרכז מהווה מודל חדשני בכל הנוגע לשילוב והכלת בעלי מוגבלויות בחברה. מאז פתיחתו בסוף שנת 2007, ביקרו בו למעלה מ-700,000 מבקרים מרחבי העולם ומישראל. בשנים האחרונות יצאו חברי התיאטרון למספר הופעות בלונדון, ניו יורק, סיאול, וקצרו שבחים רבים.
פסטיבל תיאטורנטו ב"נא לגעת"
בחול המועד פסח יחגוג פסטיבל תיאטרונטו 25 שנים להיווסדו. הוחלט השנה לקיים את פתיחתו לראשונה בתיאטרון "נא לגעת" ביפו. במסגרת הפסטיבל יוצגו הצגות יחיד מקומיות וכמו כן הצגות יחיד מאוסטרליה, אירלנד, רומניה, אנגליה ופולין. גולת הכותרת של האירוע השנה היא הצגת היחיד הראשונה מסוגה בעולם בשם "תגידי תפוז" בכיכובה של בת שבע רבנסרי, שחקנית חירשת-עיוורת מאנסמבל השחקנים של מרכז "נא לגעת".
על ההצגה - לא על הלחם לבדו
הכל אפשרי. בהופעות בתל אביב, לונדון, סיאול וניו יורק הקהל מריע בהתרגשות לאנסמבל הראשון בעולם המורכב מאחד עשר שחקנים חרשים-עיוורים, הלוקחים את הקהל למסע בעולמם הפנימי, במחוזות החושך, הדממה ו... הלחם. סביב ציר הזמן של לישת הבצק, התפחתו ואפייתו על הבמה נוצר מפגש בין השחקנים לקהל. במהלכו, השחקנים מובילים את הצופים אל רגעים קסומים בין פנטזיה למציאות, בין המפואר למגוחך, ויחד משחזרים זיכרונות, מגשימים חלומות נשכחים ו"נוגעים" בניצוץ הבריאה הקיים בכל אחד מאיתנו, מחזירים את הצופה לדבר הבסיסי, אל הלחם, אל הגעגועים לבית. "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם…" - אומרים ומדגישים את חשיבות המפגש בינם לבין הקהל, ואת הצורך בקשר, שהוא קיומי לא פחות מהצורך בלחם - עבור כולנו.
הדרך למופע
“לא על הלחם לבדו”, היא הפקת התאטרון השנייה המורכבת מאנסמבל שחקנים חרשים-עיוורים. החזרות להצגה ארכו כשנתיים, במשך חודשים רבים נבדק תהליך אפיית הלחם והתאמתו לבמה כיחידת זמן משותפת לשחקנים ולקהל. תוך כדי העיסוק בלחם, שהוא הרבה מעבר לסך כל מרכיביו, הועלו רגעי אושר קטנים, זיכרונות, חוויות וחלומות של השחקנים ונמצאו דרכים חדשות לתקשורת כקבוצה וכאנסמבל תיאטרון. במהלך העבודה התנסו המתורגמנים לשפת הסימנים בחוויית החושך והדממה היומיומית של עמיתיהם השחקנים, וזאת בכדי להכיר טוב יותר ובאופן פיזי את חייהם.
על מסעדת ה-"Black Out"
מסעדת "Black Out" נמצאת בנמל יפו בתוך מבנה היסטורי מנדטורי אשר שופץ בעבור הצרכים האמנותיים, המיוחדים למרכז נא לגעת. מסעדת החושך היחידה בארץ ואחת מתוך 10 הקיימות בעולם כולו. הנכנסים למסעדה נפרדים מחוש הראייה ומרגישים מיד את יתר החושים שלכם מתחדדים ומתחזקים בעלטה מוחלטת. צוות המלצרים העיוורים מוביל אותם פנימה, ומגיש מבחר מנות שף מתוך תפריט עשיר, הכולל גם מבחר עשיר של יינות. כשלא אוכלים עם העיניים, הטעמים והריחות מקבלים עוצמות חדשות, וחושים רדומים מתעוררים לחיים. כשלא רואים כלום רואים כל כך הרבה. אין ספק שזוהי חוויה קולינרית מיוחדת במינה.
במסעדת החושך חוויתי סיטואציה של פעם: בילוי גסטרונומי, ארוחת שף ייחודית של מנות מוקפדות המוגשות בחשיכה מוחלטת. ללא טלפונים, ללא שעונים עם מחוגים זוהרים, ללא מצלמות... הטכנולוגיה נותרה בחוץ. כולנו התרכזנו נטו באנשים שהסבו לשולחן, ובאוכל כמובן. החשכה המוחלטת לא "הצליחה" לפגום בטעם וביופי של המנות.
למרות שהיו סכין ומזלג, נהנתי לאכול מעדנים בידיי הנקיות. הרגשתי מחוברת נטו לחוש הטעם שלי, כשאף אחד לא רואה...וגם אני לא...
תהיתי איך מעיין, המלצרית כבדת הראייה, הובילה אותנו למקומותינו סביב השולחן. אנחנו היינו תלויים בה בבואנו ובצאתנו מהמסעדה. ממש "הפוך על הפוך". תהיתי כיצד היא מתנהלת עם צלחות האוכל ועם מלצרים נוספים שעוברים ושבים בחושך המוחלט. איך ידעה וזכרה היכן הושיבה אותנו. איך ידעה להגיש את המנה הנכונה למי שהזמין אותה...
מסתבר שמעיין וחבריה המלצרים, יודעים "לחשב את מסלולם" ללא טכנולוגיה. רק החושים המחודדים של שפת הסימנים, קריאת השפתיים והמגע - מדברים. אותם חושים שאנחנו היכהנו עם השנים בגלל עזרים חיצוניים. למדתי שאפשר להריח, לטעום, לשמוע, לראות ולחוש – גם כשיש ליקוי פיזיולוגי, כי הגוף חכם. הוא יודע לפצות בדרכים עוקפות!!!
ובאשר להצגה "לא על הלחם לבדו" – רגעי אושר קטנים, זיכרונות, חוויות וחלומות של 11 שחקנים חרשים-עיוורים – נגעו ללבי. השיר המתנגן "רוקד צמוד" בביצוע צבי טל – ריגש. הרעיון לאפות לחם על הבמה היה ייחודי וקסום. הייתי בטוחה שהריח והאדים שעלו מהאפייה, הם פירוטכניקה. התבדתי. בסוף המופע עליתי עם הצופים לבמה, "שוחחנו" עם השחקנים, תוך שאנו טובלים לחמניות חמות שזה עתה הם אפו (בתנורים שעל הבמה) בקעריות שמן זית ובלסמי. יחד עם זאת חשבתי לתומי שיש מקום לרענן ולקצר את הטקסטים.
ממליצה בחום על ביקור פרטני, משפחתי וקבוצתי במרכז נא לגעת. זו חוויה מטלטלת מעולם אחר.