חגיגה של מוזיקה הודית-קלאסית בשגרירות הודו בתל-אביב

02/02/2016

את האירוע המענג פתחה סגנית שגריר הודו - על תקן השגרירה – ד"ר אנגל קומר. היא החמיאה לבאים, אשר במקום להסתגר במזג האוויר הקר בבית – מצאו לנכון להגיע לחגיגה המוזיקלית.

 

בני דגובס - הנגן הראשי שניגן בוירטואוזיות על כלי הסיטאר, הופיע ביחד עם תלמידיו הנבחרים והמוכשרים:  שי אלימלך והדס שנאטי -נגני הסיטאר, ודניאל וויט שתופף על תופי הטאבלה.

הקהל "הצביע בכפיים" וביקש הדרן שוב ושוב...

 

בין נגינת היצירות, סיפר בני דגובס על היצירה ההודית הקלאסית ואמר:

"המוזיקה מייצגת מסורת עתיקה. ההודים מתייחסים אליה ביראת קודש. היא בעלת השפעה דתית חזקה, ומבוססת על ראגות. ראגה היא קו מלודי, על-פיו נכתבים קטעי מוזיקה הודית קלאסית. הראגה קשורה בדרך כלל למצב רוח. כמו-כן, כל יצירה, על סולומותיה המגוונים - מתאימה לשעה אחרת ביום.

במוזיקה של צפון הודו יש חיבור חזק בין הראגה לעונת השנה ולזמן ביום, בעוד שבמוזיקה של דרום הודו השימוש חופשי יותר.

 

קיימות למעלה מ-300 ראגות בסיסיות. כל קטע מוזיקלי (הודי קלאסי) בנוי על ראגה, וגם במוזיקה ההודית-המודרנית נעשה שימוש בראגות - הן כמבנה מלודי, והן כרכיב נושא משמעות וקונוטציה. הראגה משמשת כמסגרת טונאלית להלחנה וגם לאילתור.

שי, בני, דניאל והדס

 

מבחינה היסטורית ודתית מקושרות הראגות לאלים וליכולות קסם שונות. כך למשל, לפי האמונה ההודית, ראגה לתקופת המונסון המנוגנת בעונה זו, יכולה לגרום לירידת גשמי ברכה.

 

בדרך כלל יצירה הודית קלאסית מנוגנת ונמשכת שעה עד שעתיים. המהלכים במוזיקה נשמרים באדיקות, אבל במרחב – לנגנים יש חופש אילתור והבעה. בעבר הרחוק, היתה המוזיקה שייכת לגאנות – משפחות מוזיקליות סגורות. רק יחידי סגולה זכו להתקבל. היום מצטרפים גם מוזיקאים מערביים שמתאהבים בה.

 

להבדיל מהמוזיקה המערבית, המוזיקה ההודית איננה כתובה (בתווים). יש בה אילתורים. היא חיה ונושמת. במערב יודעים איך היצירה מתחילה ומסתיימת. כאן – הנגנים מביעים מהלכים מרגשים, והם זורמים באימפרוביזציה הרמונית זה עם זה".

 

ומשהו על המוזיקה ההודית הקלאסית

המוזיקה מבוססת על מקורות כתובים ותאוריה שעוברת מאב לבן, מהכהנים אל העם. משתמשים בה בכלים מסורתיים כגון סיטאר, טאבלה, דולוק, אורגן הודי (שהוא מעין עוגב בעל מספר מצומצם של אוקטבות ומנגנים עליו כמו על אקורדיון עם מפוח), בנסורי  ועוד.

 

הסוג השני הוא מוזיקה פופולרית עממית, בה משולבים כלים קלאסיים ביחד עם כלים מודרניים, ולעתים אף מוזיקה אלקטרונית. מוזיקה זו משתלבת לרוב בסרטים הודיים שמגיעים מבוליווד.

 

בטקסי הדת שנקראים פוג'ות, יש מנטרות שהם דקלומים שמלווים במוזיקה. הכהן מעביר מסרים לקהל, באמצעות מנטרה (מילה, משפט, או פיסקה שחוזרים עליה שוב ושוב).

 

במסורת הצפונית (הינדוסטנית) ישנם כמה סגנונות מוסיקליים קלאסיים :

  • דהרופד - קדום יותר, איטי ומדיטטיבי. שמו רומז על הצלילים שזורחים ומנצנצים כמו אור הכוכבים הנצחי שבמרום. השני (קהיאל) נותן חופש לדמיון, מזמין את הנגן ואת המאזין לפרוש כנפיים. שניהם מושתתים על ראגות, ישויות מוסיקליות חמקניות וקסומות שכל אחת מהן בעלת אופי מובחן ויוצא דופן. האומן בוחר את הראגה שינגן בהתאם לזמן ולמקום, עונת השנה והשעה ביום.

  • דהרופד - שירים מולחנים כגון שירי הלל לאלים שיווה, גנשה וסרסווטי. הם מבוססים על הראגה, ומושרים לרוב בשפת בראג' (שפה ספרותית שקדמה להינדי המודרנית).

  • קהיאל – בפירוש חופשי – דמיון. זהו הסגנון הפופולארי יותר במוסיקה ההודית הקלאסית. בסגנון הקהיאל מקובל להתחיל את הראגה באלאפ קצר הממשיך לקומפוזיציה איטית ולאחר מכן קומפוזיציה מהירה.

בקהיאל כמו בדהרופאד הלחנים קצרים ועיקר היצירה הינו אילתור .

 

חן-חן לשגרירת הודו בישראל, ד"ר אנגל קומר, ולצוות המוכשר של הנגנים, על המחווה המוזיקלית והתרבותית שזכינו לה.

 

בזכות אירוע זה -  נחשפנו ולמדנו מעט על המוזיקה ההודית הקלאסית. עתה לא נותר לנו אלא להקשיב לה, להתאהב בה ולהתענג עליה...

 

צילומים: סימה להט

 

Please reload

כתבות נוספות
Please reload