"פתאום הגיע סתיו" בתאטרון הבימה

18/02/2015

 ז'אנר:  קומדיה

מחזאי:  אריק קובל

במאי:  איציק ויינגרטן

שחקנים:  ליא קניג,  תומר שרון

מוזיקה:  אורי וידיסלבסקי

עיצוב תפאורה:  לילי בן נחשון

תאורה:  מאיר אלון

שם המחבר:  דורי פרנס

 

מחזה אמריקאי חדש מברודווי שכולו בסימן קומדיה נוגעת ללב: אלכסנדה (השחקנית ליא קניג), אמנית-ציירת לשעבר, ישישה, מכריזה מלחמת חורמה על שלושת ילדיה שמתכננים להעבירה לדיור מוגן. היא חמושה בשנינות ובתשוקה עזה לשרוד. כדי להבטיח שלא תוצא בכוח מביתה-מבצרה, אלכסנדרה מתבצרת בביתה בברוקלין עם כמות גדולה של חומרי נפץ, מוכנים להפעלה, ושיכולים לפוצץ את כל השכונה. היא הולכת עד הסוף! להפתעתה, מתגנב לדירתה בנה כריס (השחקן תומר שרון), שאותו לא ראתה מזה 20 שנה. הוא מטפס על עץ ונכנס דרך החלון, כי הדלת הראשית חסומה ברהיטים. הסיטואציה עומדת על סף פיצוץ, תרתי משמע, ופותחת פצעים משפחתיים ישנים שהדרך לריפויים איננה קלה. כריס הופך למתווך רגיש בינה לבין שני אחיו.

הדיאלוג של שרון וקניג עוסק בשאלה המהותית מה עושים עם הורים כאשר הם כבר לא יכולים לסעוד את עצמם. התשובה הפשטנית היא לצוות להם מטפלים. אבל אלכסנדרה שנלחמת על חירותה ועל בחירתה להישאר לבדה ולחיות את חייה בדרכה, אומרת לכריס, בנה: "אני אוהבת להיות לבד... כשטיילתי בעולם לפני שהכרתי את אבא, הייתי עקרונית לבד כל הזמן, והייתי  מאושרת. הדבר הכי קשה בלגדל את כולכם היה שכל הזמן הייתם. לא יכולתי לרגע להסתובב בלי שאיזה ילד הראה לי משהו, או ביקש ממני משהו, או היה צריך שאני אנגב לו משהו. ואהבתי את זה, אהבתי את כולכם... אבל כשסוף-סוף הייתם בבית-הספר כל היום, ויכולתי לחזור לעולם שלי, להיות בבית לבד חלק מהיום – זה היה כאילו אני מטפסת מבור. חופשייה סוף-סוף, תודה לאל, הייתי חופשייה!"

וכריס משיב לה: "את אולי לא תביני את זה, אבל לילדים יש כמה אינסטינקטים קדמוניים, ואחד מהם הוא שאם נדמה לך שאמא שלך שוכבת על הארץ בייסורים, לא מסוגלת להזעיק עזרה... אתה איכשהו רוצה לעשות משהו בנידון".

ואלכסנדה משיבה: "אז אל תשתמש באינסטינקטים!"

"פתאום הגיע סתיו" עוסקת ביחסים המורכבים בין ילדים והוריהם המבוגרים. מצד אחד של המתרס – הטבע יצר את הילדים שישקיעו בצאצאיהם. מאידך - אוי להורים שמצפים שילדיהם יגמלו להם באותה המידה שהם השקיעו בהם.

ולמה סתיו? כי הוא מסמל עצים שעליהם מתייבשים ונושרים "כהכנה לחורף". נותרים עירומים. מטאפורה להתדרדרות נפשית ופיזית של בני האנוש, המהולה בעצב ובכאב. הסתיו בא פתאום. הזיקנה "קופצת" עלינו. באה משום מקום... "לא לעולם חוסן" כמו שחשבנו...

 

ז'אנר המחזה מוגדר אמנם כקומדיה, אבל הקהל באולם, שהיה ברובו מבוגר, חווה סוג של טרגדיה הנובעת מתסמיני הזיקנה: התפוררות הגוף והשכל. הזיכרון שהולך ואובד, הגוף המתייסר מכאבים, החברים התמעטים. לרובנו אין אפשרות לבחור את הדרך שבה נמות, אבל ניתן לפחות לחשוב על האופן שבו נרצה לסיים את חיינו, ולהתכוונן לשם.

אוסקר ווילד אמר:

"הנשמה נולדת זקנה, וגדלה להיות צעירה. זו הקומדיה של החיים.
 הגוף נולד צעיר והופך זקן. זו הטרגדיה של החיים"

 

בגיל 85 ממשיכה ליא קניג להיות השחקנית שהופכת כל הצגה לפנינה. כמה התפעלתי מיכולתה, ללא קשר לגילה, לזכור בעל-פה את הדיאלוגים הארוכים בינה לבין בנה. כמה התפעלתי מהחיות המתפרצת ומכושר המשחק האותנטי שלה...ותומר שרון? הקטע החזק ביותר שלו בהצגה היה הניסיון  שלו למנוע משני אחיו, בטלפון, להזעיק את המשטרה שתעצור את האם ותעביר אותה לדיור מוגן. הוא יצא מעורו, צרח והשתולל כדי להגן על אמו. 

 

ההצגה איננה קלה לצפייה. היא מעמתת אותנו עם פגעי הזיקנה ועם החלטות חיים הנובעות מהם. היא גם איננה מושלמת. מידי פעם חוויתי ירידת מתח - תוצאה של דיאלוגים ארוכים (שעה ורבע ללא הפסקה). יחד עם זאת, קניג ושרון הפגינו משחק משובח. התיאטרון במיטבו! אהבתי את התפאורה שגרמה לי לחוש את האווירה האותנטית בביתה של אלכסנדה בברוקלין. אהבתי את העץ המתפרץ לביתה, כי אלכסנדה רוצה לעזוב את החיים כשהיא מביטה בו מבעד לחלון. יש לה מערכת יחסים מיוחדת איתו. כל עונה שעוברת עליו/עליה, מביאה שינוי. היא רוצה לסיים את חייה בכבוד. כראות עיניה.

השאלות מאתגרות?!   התשובות וההחלטות – עוד יותר !!!

אין ספק שזהו מחזה שנון ומעורר מחשבה. הוא נוגע ללבות הצופים בשל השבריריות של חיינו הנובעת מדברי כריסטינה ש"יותר ויותר אני פחות ופחות אני"... ובשל החיות המתפרצת שדורשת לא להפריע לאף אחד בדרכו אל הסוף... כדרך כל בשר.

 

צילום בחזרות: ז'ראר אלון

 

Please reload

כתבות נוספות
Please reload